על חשיבותם של הסכמי ממון

בע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני –   פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 26.12.12

תמצית עובדות פסק הדין:

הצדדים נישאו בשנות ה – 90 ולהם שני ילדים ממערכת נישואיהם. במהלך חייהם המשותפים התגוררו הצדדים בדירת מגורים בעיר חולון, אשר נרכשה מכספו של הבעל בטרם נישואיי הצדדים, ואף נרשמה על שמו בלבד.

בנקודה זו יודגש, כי בין הצדדים לא נכרת הסכם ממון המסדיר את מערכת היחסים הרכושית בין הצדדים, הן לפני נישואיהם והן לאחריהם.

בשנת 2006, לאחר שהתגלעו מחלוקות בין הצדדים, החליטה האישה לעזוב את בית המגורים המשותף ולשכור דירה למגוריה ולמגוריי ילדי בני הזוג המשותפים.

במקביל לכך, פתחה האישה בהליך גירושין כנגד בעלה ובמסגרתו הגישה תביעה רכושית לבית המשפט לענייני משפחה ולפיה הינה זכאית, בין היתר, כי דירת המגורים, בה התגוררו בני הזוג במשותף, תחולק באופן שווה בין הצדדים, וזאת חרף העובדה, כי הדירה נרכשה על ידי הבעל ונרשמה על שמו בלבד כאמור.

פסק דין זה ניתן לפני כ – חצי שנה בלבד על ידי בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט י.דנציגר, וזאת לאחר שעבר שני  “גלגולים” קודמים, ראשית כאשר נדון בפני בית המשפט לענייני משפחה ולאחר מכן נדון בפני בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור.  במסגרת ערכאת הערעור השנייה, בית המשפט העליון, נדונה השאלה העיקרית ולפיה, האם, ובאילו נסיבות, יש להכיר בשיתוף ספציפי בדירת מגורים כאשר אותה דירה נרכשה באמצעות בן זוג אחד ואף נרשמה על שמו בלבד, בטרם נישואי הצדדים.

חשוב להדגיש, כי הערכאה הראשונה, קרי בית המשפט לענייני משפחה, הכריעה בשאלה זו לטובתה של האישה וקבעה, כי בהתאם לנסיבות המקרה ולדין, אין מנוס מלקבוע, כי לאור העובדה, כי הצדדים התגוררו ברציפות בדירת המגורים שנים רבות, חיו חיי שיתוף מלאים וממושכים, זכאית המבקשת להירשם כבעלת מחצית מהזכויות בדירת המגורים.

בניגוד לכך, ערכאת הערעור הראשונה, בית המשפט המחוזי, הפכה החלטת בית המשפט לענייני משפחה, ואף הדגישה, כי לשיטתה קביעת בית המשפט לענייני משפחה בנוגע לדירת המגורים הינה “מרחיקת לכת ואיננה הולמת את נסיבות העניין ואת הוראות החוק והפסיקה” ולאור העובדה, כי הבעל הוא אשר רכש הדירה מכספו וללא כל קשר למערכת נישואי הצדדים, אין בכך כדי להעניק לאישה זכויות בדירה זו במסגרת חלוקת הרכוש בין השניים.

טענות המבקשת:

המבקשת טענה, כי בנסיבות העניין, כאשר מדובר בדירת מגורים אשר בני הזוג חיו בה משך כל חייהם המשותפים, כ- 15 שנים, יחד עם שני ילדיהם הקטינים, התגבשה כוונת שיתוף לגבי הדירה וכי שאלת הבעלות אינה יכולה להיבחן אך ורק על פי הרישום הפורמאלי. לפיכך טענה המבקשת, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנוגד לתחושות של צדק והגינות ודינו להתבטל. עוד טענה המשיבה, כי מאחר ולא נכרת הסכם ממון בין הצדדים, העובדה, כי היא התגוררה בדירת המגורים המשותפת עם ילדיהם המשותפים למעשה יצרה מבחינתה מיצג שווא ולפיו, הדירה שייכת לבני הזוג במשותף וכך גם תחולק.

טענות המשיב:

המשיב סבור, כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות העניין כאשר מדובר בדירה שנרכשה על ידו בלבד, כשנתיים לפני שכלל הכיר את המבקשת (וארבע שנים לפני הנישואין) מבלי שהמבקשת כלל השקיעה כספים הן בשיפוץ הדירה והן בכלל, אין מקום לקביעה בדבר כוונת שיתוף ספציפית בדירת המגורים וכי אין להעניק למבקשת כל זכויות בדירה זו. בנוסף טוען המשיב, כי העובדה שלא נכרת הסכם בין הצדדים, אין בה כדי לייצר אצל המבקשת תחושת הסתמכות על דירת המגורים אשר נרכשה מכספו של המשיב ונרשמה על שמו בלבד, עובדה אשר הייתה ידועה למבקשת היטב, עוד בראשית דרכם המשותפת.

החלטת בית המשפט העליון:

בית המשפט העליון קיבל הערעור ובמסגרתו את עמדתו של בית המשפט לענייני משפחה (הערכאה הראשונה) ומדגיש, כי ככלל יש להכריע בהתאם לחוק יחסי ממון ובמידה ובני זוג מעוניינים להתנות על האמור בחוק, מוטלת עליהם החובה לערוך הסכם ממון אשר יציג באופן ברור כיצד הם מבקשים לבצע חלוקה רכושית ביניהם, ככל ומערכת היחסים ביניהם תגיע לסיומה. כלומר, כאשר הצדדים אינם עורכים מראש הסכם יחסי ממון, או כאשר נכרת הסכם ממון אך הוא שותק בנוגע לסוגיות שמוסדרות בחוק, יחול המנגנון הקבוע בחוק.

עוד קובע בית המשפט העליון, כי נכון שהנחת המוצא בחוק יחסי ממון הינה כי נכס שמצוי בבעלותו של אחד מבני הזוג בנקודת הפתיחה (ערב הנישואין) נותר בבעלותו המלאה גם בנקודת הסיום (התרת הנישואין) ואינו נכלל במאסת הנכסים במסגרת הסדר איזון המשאבים אולם יחד עם זאת, הנחת מוצא זו אינה סוף פסוק ובהחלט יהיו מקרים ובהם בית המשפט לא ימנע יצירת שיתוף בנכס בהתאם לדינים כלליים נוספים הקבועים בחוק.  כגון: דיני הקניין.

כמו כן מדגיש בית המשפט העליון, כי בשל אופייה וייחודה של דירת המגורים, ולאור סיווגה כנכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד, תינתן הקלה בהוכחת שיתוף בדירה על ידי בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם.

בית המשפט העליון מסיים ומדגיש בצורה חד משמעית, כי אילו היה מעוניין הבעל ליצור הפרדה רכושית גם בנוגע לדירת המגורים של בני הזוג, הייתה עליו החובה להסדיר זאת באמצעות הסכם ממון ומשלא עשה כן לא ניתן ללמוד על כוונתו הנטענת לעניין ההפרדה הרכושית בנוגע לדירת המגורים, ומשכך לאישה קיימות זכויות שוות בדירת המגורים.

לסיכום:

עינינו רואות למעשה, כי חשיבות עריכת הסכמי ממון בין בני זוג הינה רבה במסגרת  דיני משפחה, שכן קיומו של הסכם זה מונע מחלוקות עתידיות בין בני הזוג בכלל, שופך אור באשר לרצונותיהם העתידיים, במידה ותגיע המערכת הזוגית לסיומה, בפרט, ובעיקר חוסך הליך משפטי ארוך, יקר ומתיש, זאת בייחוד לאור קביעתו של בית המשפט העליון ודבריי המחוקק ולפיהם, לכל בני זוג במדינת ישראל קיים הסכם ממון בחוק וכי במידה ואין הם מעוניינים להותיר את גורלם ביד החוק מוטלת עליהם החובה לערוך הסכם ממון מטעמם.

נכתב ע”י  | מירון וסלמן משרד עורכי דין